"אביבה היא אישה מרשימה בשנות הארבעים לחייה, אמא לארבעה ילדים, עוסקת בייעוץ. היא פוגשת אותי ומתלוננת על חרדות כלכליות. היא מספרת שתמיד דאגה מהעתיד לבוא, שהיא מאמינה כי אין לדעת מה ילד יום. לכן כל חייה ניסתה להבטיח לעצמה עתיד טוב יותר. מגיל קטן מאוד עבדה ותמיד חסכה חלק מהכסף. כיום מצבה הכלכלי טוב, משק הבית מתנהל ברווחה יחסית, אולם מפלס הדאגות והלחץ הכלכלי אצלה עדיין גבוה מאוד. הדאגות הכלכליות לעתיד מתקיימות בכל החלטה והחלטה שהיא מקבלת, החל בהזמנה מהתפריט בבית קפה וכלה בהחלטות הרות גורל כמו מעבר דירה. לפעמים החרדה הכלכלית מתגברת, והיא אפילו מגיעה למצב של קושי נשימה.

יחד התחלנו בתהליך של הסתכלות מפוכחת יותר אל עבר העתיד, ועל הפחדים שלה. היא בחנה שוב את מצבה הכלכלי, את המשכנתה שלקחו היא ובעלה, את החסכונות, את הנכסים, וראתה שבסך הכול המצב טוב. זה נתן לה שקט נפשי רגעי, שהופר ברגע שהתחילה לחשוב על כל הצרות הכלכליות שעלולות לבוא בעתיד: אולי בעלה יפוטר, אולי יהיו הוצאות בריאותיות יוצאות דופן, מה עם החוגים הרבים והחינוך הפרטי שהם מעניקים לארבעת ילדיהם? מה תוכל לתת לילדיה בעתיד? מה יקרה אם תצטרך לתמוך כלכלית בהוריה?

כדי להרגיע חלק מהפחדים, עשתה אביבה ביטוח בריאות מקיף לכל משפחתה והעבירה חלק מהכסף לתוכניות חיסכון לילדים. כמו כן, היא הבינה שיש להם רשת ביטחון כלכלית: אם יגיעו למצב כלכלי קשה, המשפחה המורחבת, ואף חלק מהחברים, בוודאי יירתמו לעזור להם. היא גם הצליחה להתחזק באמונתה שיש לה מזל טוב ושמישהו למעלה שומר עליה. במקביל, היא הרשתה לעצמה להוציא יותר כסף על מנת להגשים משאלות לב שהיו לה כבר תקופה ארוכה, כמו השתתפות בסדנת ציור במדבר.

המצב השתפר, לאביבה היה יותר מרווח נשימה, אולם מדי פעם עדיין שיתקו תחושת המחסור והפחד מהעתיד את אביבה. היא אמרה שהיא יודעת שזה לא הגיוני לפחד ככה במצבה הנוכחי, אולם לא הצליחה לשלוט בפחד ששב ותקף אותה. התחלנו לבחון את מקור הפחד.

אביבה חזרה לילדותה. בבית הוריה שמעה פעמים רבות את המשפט "אין כסף". היא גדלה באווירת מחסור. אביבה עצמה את עיניה, נשמה נשימות עמוקות ונזכרה באירוע מכונן שאירע בילדותה, כשהיתה כבת שש. היא נזכרה שבכל שנה קנתה לה אמה נעליים מגושמות, חזקות ועמידות, שיחזיקו לפחות לכל העונה. היא שנאה את הנעליים האלה והתחננה בפני אמה לקנות נעלי בובה ורודות, יפות ועדינות. היא התעוררה בבוקר כשהיא חושבת על הנעליים, והלכה לישון בלילה תוך שהיא מדמיינת אותן לפרטי פרטים.

יום קניית הנעלים הגיע. הן הלכו לחנות, והיא החזיקה את נעלי הבובה הוורודות בידיה. אמה כעסה מאוד ואמרה: "את לא מבינה, אין לנו כסף, אין זה אין. אני לא קניתי לעצמי נעליים כבר שנתיים, איך את יכולה לחשוב בכלל על נעליים כאלו?!" באותו רגע הפנימה הילדה בת השש את המחסור. היא לא ביקשה יותר. המחסור נטבע בגופה ובנפשה ונשאר שם עד היום.

לאחר שחשפה את האירוע המכונן בילדותה וזיהתה את האמונה שנולדה בעקבותיו, החלה אביבה להטיל ספק באמונה הזו.

לפגישה הבאה שלנו הופיעה אביבה כשלרגליה סנדלי עור מהממים בצבע אדום. אלה לא היו אמנם נעלי הבובה הוורודות, אבל אפשר היה לראות את ההנאה והשמחה על פניה בכל פעם שמבטה נפל על הנעליים.

​לאחר חצי שנה הצליחה אביבה לקחת סיכון ולהגדיל את היקף העבודה שלה ואת משכורתה. ולא פחות חשוב מכך, אביבה הורידה במידה רבה את מפלס החרדה ואת הלחץ הכלכלי. היום היא מספרת שהיא מרגישה נינוחות רבה יותר בהווה וגם במחשבותיה על העתיד."