זה היה בחורף בסוף שנת 2006, ברגע של השראה, התבוננתי בגלי ימה הסוערים של תל אביב, עצמתי את עיני, נשמתי נשימות עמוקות, וניסיתי למצוא קצת שקט. זאת היתה שנה סוערת, בדיוק כמו גלי הים, שנה בה נולד הילד השני שלי, שהיה תינוק, מקסים, שמח, אוהב, ערני, ומלא חיות, וגם עצבני, כועס, רגיש, חסר סבלנות, בוכה המון, רוצה בהרבה סיטואציות רק אותי. הוא שבר הרבה גבולות בחיי, הציב בפני אתגרים רבים, והכניס לחיי המסודרים הרבה כאוס ורעש.
באותו רגע נפלא של השראה, שמעתי קול פנימי חכם שאמר לי "אל תשאפי להיות מושלמת, מספיק שתהיי שלמה". נפעמתי, הרגשתי שהמשפט הזה הוא בדיוק המשפט שהייתי צריכה לשמוע באותו רגע, הוא התאים לי בדיוק.
המושלמות שלי לא התבטאה ברצון להיות הכי טובה בהשוואה לאנשים אחרים, המושלמות שלי באה לידי ביטוי ברצון שלי לעשות בצורה הטובה ביותר שאני יכולה כול תפקיד שלקחתי על עצמי. להשקיע את המקסימום שאני יכולה בקריירה שלי בתור יועצת שיווקית, להוכיח את עצמי, ולקדם את הלקוחות. לעשות את המקסימום שאני יכולה בלימודים, באותו זמן נוסף למשרה כיועצת שיווקית הייתי גם מתרגלת בתואר שני במנהל עסקים באוניברסיטה.
המושלמות באה ברצון שלי ליצור משפחה מושלמת, הרמונית, בה כולם מסתדרים טוב ביחד, בה הכול מסתדר. המושלמות באה לידי ביטוי ברצון שלי ליצור מערכות יחסים עם הסביבה בהם יש מינימום של מחלוקות וכעסים, ליצור אווירה נעימה מול האנשים שקרובים אלי. המושלמות שלי באה לידי ביטוי בשאיפה שלי להיות "ילדה טובה". שמי הוא הרי נעמה טוב, וזה מחייב. המושלמות באה לידי ביטוי חיצוני בבית הפרטי שגרנו בו, בחזות שהצגתי בפני העולם ובפני עצמי.
השאיפה למושלמות יצרה עומס גדול בחיים שלי, והיה לה מחיר פנימי כבד.
כדי לשמור על המושלמות הזאת יצרתי מערך חזק של שליטה עצמית, חלקים בתוכי, קולות פנימיים שלי, שלא התאימו לאותה החזות, הוסתרו עמוק בפנים. השאיפה שלי לחופש, ולהקשבה לעצמי, נדחקה, היצירתיות שלי, הרצון שלי לכתוב, לא השתלבו בחיי היום יום המסודרים שלי ולכן נדחקו לחדר פנימי עמוק ורחוק. לא היה מקום לכעסים בתוך החזות המושלמת, הכעס נבלע פנימה. לא היה מקום גם לעצב עמוק, שמרתי כמעט תמיד על חיוך על הפנים "הכול בסדר". הכאב, הפגמים, הצלקות, סודות העבר, הודחקו, לא יכולתי להתמודד איתם בתוך מרוץ החיים בו חייתי. המרוץ לזוגיות, משפחה, ילדים, קריירה, בית, כסף, לא אפשר לי לעצור לרגע ולהכיר את כל החלקים שמרכיבים אותי.
אותם חלקים, שלא נתתי להם מקום להיות חלק מהמודע שלי, כבשו את התת מודע שלי, ומשם השפיעו הרבה פעמים על חיי. למשל, היו לי רגעים לא מוסברים של עצב עמוק, רגעים של פחד לא מוסבר, תחושה ששום דבר לא באמת בסדר, תחושה שמשהו רע עומד לקרות. באותו רגע מכונן, מול גלי הים, הבנתי שהיה מחיר פנימי כבד לשאיפה למושלמות.
החלטתי לשחרר את אותה השאיפה למושלמות, להחליף אותה בשאיפה לשלמות. לשאוף להיות שלמה עם עצמי, עם מי ומה שאני. לתת מקום בחיי למכלול החלקים והקולות הפנימים שמרכיבים את האדם שאני. כאן התחיל תהליך של גילוי, קבלה והשלמה גם עם הפגמים, הצלקות, הבנה שדווקא הצלקות שלי הן אלו שיצורות את האדם שאני היום, הן אלו שבנו אותי, מהן צמחתי. נתתי מקום למכלול הרגשות האנושיים להיות נוכחים בחיי. לכל אחד מהם יש תפקיד ויש תכלית, אחרת, כנראה שלא היה קיים. התמודדתי עם הכעס ועם העצב שקיימים בי. מתוך קבלה והשלמה עם כל אותם החלקים, נוצר מצב בו התחזק אלמנט הבחירה בחיי, נוצרה גמישות פנימית.
והיום? אני עדיין נעמה טוב, ויש בי גם את השאיפה לשלמות ולצידה מופיעה לפעמים גם השאיפה למושלמות. היום אני מבינה ש"השלם" הוא כל כך גדול, שהוא יכול להכיל בתוכו גם את הפגום וגם את המושלם.
